זמן מדבר
לפעמים הקצב של העולם סביבי מעייף אותי.
אני יכול לצאת למירוץ של משימות כשאני נדרש לזה, ולהיות אפילו די יעיל, אבל לעתים קרובות זה מכביד עלי, ועולה בי התנגדות. בטבע שלי אני תמיד שואף למנוחה.
אמא שלי מציינת שעוד לפני הלידה נהגתי לקחת את הזמן - נולדתי עשרה ימים אחרי התאריך המיועד. כאשר עברתי לגור במדבר, מתישהו שמתי לב שמשהו בחוץ מסתנכרן עם הקצב הפנימי שלי. "זמן מדבר", אנחנו אוהבים להגיד במצפה רמון.
עדיין לא החלטתי אם אני מאמין בגלגולי נשמות (אולי אחליט עד הגלגול הבא), אבל אם יש - כנראה הייתי במדבר קודם.
אנחנו חיים בתקופה שבה כמעט כל דבר דוחף אותנו למהר: הודעות, חדשות, עבודה, משימות, התראות.
גם המפגשים שלנו מושפעים מזה: אנחנו מקשיבים ובו בזמן כבר חושבים מה נענה. נפגשים, אבל הראש כבר במקום הבא.
המדבר לא יודע לעבוד בקצב הזה. אין בו סרט נע של גירויים שמתחרים על תשומת הלב שלנו.
מה יש בו? יש מרחב, שקט, וחופש לבחור את הקצב המתאים. גם הנשימה משתנה.
זה לא קורה מיד, כמו כל שינוי. אבל כשזה קורה - יש זמן לעצור ולהסתכל על הנוף, וגם על האדם שלידך. יש זמן לשתוק בלי מבוכה. יש זמן למחשבה אחת להסתיים לפני שהבאה מתחילה.
זו אחת המתנות הגדולות של המדבר. לא שהוא נותן לנו תשובות. הוא פשוט מחזיר לנו משהו שהלך לאיבוד: את היכולת להיות לגמרי במקום אחד, בזמן אחד. ואיתה את היכולת לשהות עם השאלות, בלי ציפייה לתשובות.
לפעמים אנחנו חושבים שהבעיה היא שאין לנו מספיק זמן. אבל אולי הבעיה היא דווקא באיכות הזמן. והאיכות הזו של זמן היא לא מותרות. היא צורך.
בואו נשאל את עצמנו:
מתי בפעם האחרונה הייתי במקום שלא דרש ממני למהר?
תגובות