מי רוחניק מי?

כאשר פונה אלי מתעניין/ת במסע, אני עורך שיחה אישית כדי להכיר קצת, לשמוע מה הם מחפשים, למה הם מצפים ולספר קצת על עצמי, על המסעות ועל הרעיון מאחוריהם. אני מספר איך הפכתי את המסעות לעיסוק העיקרי שלי, מתוך הבנה שיש לכולנו כיום צורך גדול מתמיד לעצור הכול מדי פעם, להניח את השגרה והרעשים מאחור, לצאת מהבית ולהגיע למרחב טבעי, שקט ומאפשר.

כאשר אני מספר על האיכות שאני מביא למסעות במדבר - לאפשר זמן ומרחב של התבוננות ושל חיבור ישיר יותר לעצמנו, זה לזה ולעולם - לפעמים עולה בי חשש שמא הדברים יעוררו אצל מי שמדבר איתי רתיעה וחשד ב"רוחניקיות":

אולי לא מתאים לו להיתקע שלושה ימים במדבר עם חבורה של מחבקי עצים (אפילו שאין כמעט עצים)?

אולי המחשבה לשבת עם אנשים זרים ולשתף מחשבות ורגשות תעורר בה התנגדות?

ומה אם הרעיון לשבת לבד בשקט באמצע מדבר מלחיץ?

ואז מתעורר אצלי דיאלוג פנימי בין השאיפה לקבוצה גדולה ומגוונת יותר והרצון לשדר שיש מקום לכולם, לבין הצורך להישאר מחויב לכוונה שלי ולתאם ציפיות עם כל המשתתפים לגבי אופי המסע...

ועולה לי השאלה מה זה בכלל "רוחניק"? האם אני כזה? זה נחמד לחבק עץ מדי פעם, למשל כדי לפרגן לו על צל מפנק אחרי הליכה ארוכה, אבל אני יודע שהצד הרציונלי שלי מאוד נוכח בחיי ושהרגליים שלי נטועות היטב בקרקע. ויחד עם הרציונליות, אני מאמין גדול בכוחו של הטבע לחזק, להעצים ואפילו לרפא אותנו, בכוחה של שיחה כנה בגובה העיניים כדי לפתוח את הלב, בכוחו של זמן התבודדות במדבר להביא אותנו לתובנות על עצמנו, ובכוחם של כל אלה להניע שינוי חיובי בחיים - אצל כולנו.

ואולי אנחנו משתמשים במילה הזאת - רוחניקיות - כדי להקטין בציניות את כל הכוחות המופלאים האלה שקשורים לנפש אצל כולנו, מתוך פחד טבעי ואנושי מחשיפה ומשינוי?

אז מה קורה בעצם במסעות שלי במדבר? לאורך הדרך אני מזמין אתכם להתבונן ולהתבודד בטבע, לשוחח, להתמסר, ובעיקר - להיות אתם כמו שאתם. וכמו אחרי כל מסע טוב, התקווה תחזרו הביתה קצת אחרת מאיך שיצאתם (רוחניקים?).