מי מפחד מחוסר ודאות?

בכל יציאה אל הטבע אנחנו פוגשים בחוסר ודאות:

יירד גשם? יהיה קר/חם מדי?

אולי זה מסוכן?

יהיה לי קשה?

אולי פשוט לא יהיה לי נעים כפי שציפיתי?

המפגש עם הבלתי-צפוי מעורר בנו כל מיני רגשות. כמי שמנגיש ומתווך את המדבר לאחרים, אני שואף ליצור את המפגש הזה באופן מאפשר ומוחזק, ולהראות גם לחוששים שמפגש כזה אפשרי, ואפילו מיטיב.

והנה השבוע - גם אני פגשתי חוסר ודאות, וזה לא היה קל...

בסוף השבוע הנוכחי תכננתי להוציא עוד מסע רגלי. נרשמו מעט משתתפים יחסית למסעות קודמים אך למרות התסכול החלטתי להתמסר למציאות ולצאת. ניסיתי להזכיר לעצמי את המטרה שלשמה אני עושה את זה: לאפשר לאנשים זמן של שקט, יופי וחיבור באמצעות מרחבי המדבר. בסוף השבוע שעבר ותחילת השבוע הזה כמה משתתפים ביטלו מסיבות בריאותיות, ומספר מתעניינים הודיעו לי סופית שלא יוכלו להצטרף. הובע גם חשש מהקור הצפוי... התסכול וסימני השאלה גברו, והתחלתי לשקול דחייה של המסע.

ניסיתי להבין סימנים ותחושות בטן ופשוט לא הצלחתי.

יום שלם נעתי בין הרצון לדבוק בתכנית לבין המחשבה שאולי באמת קר מדי, ואולי בכלל כל הקושי הזה הוא סימן שצריך לשחרר,

בין החשש לאכזב את מי שנרשם לבין הרצון בקבוצה גדולה יותר,

בין התקווה למשתתפים נוספים במועד חדש לבין החשש מחוסר הוודאות במועד חדש.

הופה... חשש מחוסר ודאות!

מה עושים איתו??

כנראה שכמו הרבה דברים בחיים - מגייסים אמונה ואופטימיות, ומתמסרים. למדתי פעם בברזיל משפט שהולך איתי שנים: "אם יש לך בעיה - אל תדאג. כי אם תדאג - יהיו לך שתי בעיות."

ודאות הרי לא תהיה, אז למה לא לקוות שיהיה טוב? גם יותר נעים, וגם משפר את הסיכויים - כפי שמכון הסקרים הפרטי שלי בדק ומצא.

אז לקח לי יום שלם, אבל בסופו גייסתי קצת אמונה והחלטתי לדחות את המסע בשלושה שבועות. דקה אחרי שהחלטתי, זה הרגיש כל-כך נכון שלא הבנתי למה הלכתי סחור-סחור יום שלם.

כנראה שזה מה שחוסר ודאות עושה לפעמים.

צילום מייצג: מוסי רביע, שלי בוהארון