מציאות משתקת, מרחבים מאפשרים

כמו כולם, השבעה באוקטובר שיתק אותי. גודל האסון, חוסר האונים, היעדר היכולת לעכל ולהכיל. כמו רבים, נשאבתי לימים ארוכים ושעות רבות של צפייה במסכים. נאחזתי בקרובים אלי, משפחה וחברים, כדי לחלוק את משקל הזעזוע הכבד מנשוא.

ובנוסף להלם ששיתק את כולנו, חוויתי עצירה מוחלטת של העסק שלי, בדומה לשאר העצמאים בתחום התיירות. כל ההזמנות כולן, חודשים רבים קדימה, בוטלו באבחת מייל או וואטסאפ תוך ימים ספורים. עמדתי לפני שוקת מרוסקת, ללא ידע, ניסיון או כוחות נפש להתמודד. בשבועות הראשונים גם לא היה עניין או מחשבה להתמודד - היו פחדים וכאבים גדולים יותר. מול האסון והטראומות ואיתם רוח האחווה והעזרה ההדדית שפשטה בארץ, העיסוק בפרנסה נראה אפילו קטנוני.

אבל הזמן חלף, הסיוט התמזג אל תוך היומיום שלנו ויצר מעין שגרה רוויית מתח, כעס וכאב תמידיים שבאים קומפלט עם מנגנוני הדחקה שונים, ואני, במשבצת הקטנה שלי, פגשתי את המציאות. הייתי קפוא, שפוף, על ניוטרל עם אנרגיה ותחושת ערך עצמי ברצפה. לקח לי יותר מחודש של קיפאון להבין שאי אפשר, פשוט אי אפשר להמשיך ככה - בשבילי ובשביל כל היקרים הקרובים אלי, וצריך לקחת את עצמי בידיים. התחלתי לייצר שגרה בתוך הריק, להתלבש על משימות שחיכו הרבה זמן על המדף, וגם לנסות לחשוב על העתיד הקרוב. התבוננתי פנימה כדי להבין מה יש לי לתת ומה אני נקרא לעשות בתוך הכאוס ואי הוודאות.

ואז נזכרתי באמונה התמידית שלי במדבר ובסגולותיו, ובאהבה שלי אליו. ובמהות שלי כגשר. והבנתי שהגשר הזה נקרא עכשיו לפעולה - להנגיש את המדבר לכל מי שזקוק לריפוי או פשוט דרך להניח לרעש, לחדשות שדמו להפצצות יומיומיות על הנפש, ולשגרה שאין בה מנוח. ונזכרתי במסעות הרגליים הנודדים במדבר שהיו מעין עיסוק צדדי עד אז, ולמרות שהאמנתי בדרך הזו תמיד היו עיסוקים ועבודות יותר חשובים (ורווחיים). הבנתי שכולנו כאן צריכים, יותר מתמיד, מרחב וזמן שיכילו חלק מהמתח, הכעס והכאב, שיאפשרו לנו מפגשים פשוטים בגובה העיניים, ויטעינו מחדש את המשאבים שלנו.

לפעמים מביך אותי להשתמש במילה "שליחות" בהקשר של יצירת המסעות האלה והמרחב שהם מעניקים, כי הרי יש אנשים שעושים דברים הרבה יותר חשובים ומשני עולם. אבל נכון לעכשיו, ומעבר למבוכה - זו כנראה חלק מהשליחות שלי בעת הזאת: יצירת מרחבים טבעיים ואנושיים במדבר לנשמות שמחפשות חיבור מרפא ותזכורת ליופי של הטבע, החיצוני והפנימי.

"עוד תראי את כל הדרך

עוד תלכי בה - היא שלך

גם אם לא תהיה תמיד קלה."

(שמרית אור)

צילום: גדי לובצקי